פסק-דין בתיק ע"א 2989-09-13

1.         לפניי ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס) בת"א 1830-04-10 (פורסם בנבו) מיום 9.06.2013, בגדרו התקבלה תביעתו של חאלד זוהר (להלן - המשיב) לפיצויים בגין עסקת מכר שבגדרה שילם סך של 80,650 ש"ח בתמורה לעגלים שמעולם לא קיבלם לידיו (להלן- עסקת המכר), ואשר בגינה הוגש כתב אישום כנגד המערער בת.פ. 1246/05 בבית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת טלי חיימוביץ') (להלן- התיק הפלילי). כן התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב לנזקים בשל אובדן רווח מהעסקה, הוצאות לנסיעות, פיצוי בגין הכבדה ועוגמת נפש שנגרמו לו עקב העסקה, כמפורט בפסק הדין (להלן- פסק הדין).

להלן העובדות הצריכות לעניין:

2.         השתלשלות עסקת המכר כמתואר בכתב האישום בתיק הפלילי היא כדלקמן: המערער יחד עם שותף (עמור יורם, שהינו היוזם העיקרי של העסקה) ושותף נוסף (שלבסוף נמחק מכתב האישום), התקשרו עם המשיב בעסקת מכר של עגלים, תוך הצגת מצג כוזב לפיו המערער הוא הבעלים של העגלים, זאת שעה שהעגלים היו שייכים בפועל לקיבוץ גלאון. במועד העסקה שילם המשיב למערער סך של 1,400 ש"ח כעירבון לביצועה. בהמשך הודיע המערער למשיב, כי עליו להעביר לשותפו יורם סכום נוסף בסך של 5,000 ש"ח, בטענה כי הסכום נדרש להסדרת מסמכי העברת העגלים במשרד החקלאות באשקלון (טענה שהתבררה בדיעבד כשקרית). על פי כתב האישום, המשיב העביר בתחילה את הסך של 5,000 ש"ח ליורם; לאחר מכן, בבית קפה בו נפגשו כל המעורבים בעסקה, הועברה יתרת התמורה בסך של 74,250 ש"ח לידי המערער, אשר העבירה בסופו של דבר לידי יורם.

3.         המערער הודה בעובדות כתב האישום שתוקן (כתב האישום המתוקן לא צורף לנספחים בערעור זה), וביום 10.4.08 הוא הורשע בגדר הסדר טיעון, על פי הודאתו, בעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- חוק העונשין). על המערער נגזרו העונשים כדלקמן:  חודשיים מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס כספי בסך של 500 ש"ח ופיצוי למשיב בסך של 3,500 ש"ח. על עמור יורם, אשר נקבע לגביו כי הוא המבצע העיקרי בעבירה, נגזרו העונשים כדלקמן: שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי למשיב בסך של 20,000 ש"ח.

4.         עם הרשעת המערער הגיש המשיב תביעה כספית בגין כשלון תמורה מלא (בסך כולל של 80,650 ש"ח) בעסקת המכר שחתם עם המערער ועם יורם. המשיב תבע גם פיצוי בגין אובדן רווח מהעסקה, הוצאות הנסיעה וכן בגין הכבדה ועגמת נפש שנגרמו לו עקב כשלון העסקה, כל זאת בסך של 133,150 ש"ח. תביעתו של המשיב בוססה כולה על פסק הדין המרשיע כנגד המערער בתיק הפלילי, לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א (1971) (להלן- פקודת הראיות).

5.         בפסק דינו של בית משפט קמא, התקבלה תביעת המשיב ונקבע כי הוכחה אחריותו של המערער כמסייע לעסקה שנעשתה בתרמית וכי הוכח כשלון תמורה מלא למשיב בעסקה. בית משפט קמא קבע, כי יש להטיל על המערער אחריות לעסקה ולתוצאותיה בשיעור של 60% מסך הנזק, היינו: בסך של 34,290 ש"ח,  בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד תשלום התמורה על ידי התובע ביום 30.11.2003 ועד יום התשלום בפועל. הובהר בפסק הדין, כי מאחר שהמשיב שילם במסגרת העסקה 80,650 ש"ח, ובמסגרת ההליך הפלילי שולם לו על ידי המערער ועל ידי הנאשם העיקרי פיצוי בסך של 23,500 ש"ח, יש לערוך קיזוז באופן בו נותר למערער לשלם למשיב סך של 57,150 ש"ח, אשר טרם שולמו לו. שיעור האחריות שנקבעה למערער כאמור, נגזר מסכום זה.

            בית משפט קמא ביסס את קביעתו על כך שיש לראות בממצאים שנקבעו במסגרת הכרעת הדין בתיק הפלילי משום ראיות שלא נסתרו, ואשר על פיהם הוכחה אחריותו של המערער לעסקה שנעשתה בתרמית, כמסייע לביצועה. המערער לא הגיש כל בקשה להתיר לו להביא ראיות סותרות להכרעת הדין. בנוסף, שקל את "אשמו המוסרי" של המערער, כפי שתואר בכתב האישום ובהכרעת הדין שניתנה כנגדו; את כיעורה של העבירה בה הורשע; את האלמנט הכלכלי שהיה בביצוע העבירה והנזק הכבד שנגרם למתלונן; וכן התחשב בנקודות זמן שונות בהן היה על המערער- שידע על התרמית בעסקה- להודיע למשיב על התרמית, בפרט קודם להעברת חלקו הארי של התשלום.

מנגד, שקל בית משפט קמא את העובדה כי המשיב לא הגיש תצהיר, לא התייצב להעיד, לא הציג ראיות מטעמו, למעט פסק הדין שניתן בתיק הפלילי, וקבע כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את טענתו כי אחריות המערער למעשה המרמה מגיעה כדי אחריות הנאשם העיקרי שהורשע בתיק הפלילי כמבצע עיקרי של התרמית בעסקה. בית משפט קמא הבהיר בהקשר זה, כי אין בידי המשיב להסתמך על הכרעת הדין בתיק הפלילי, מחד, ולטעון בנוגע לאחריות שונה של המערער מהאחריות שנקבעה לו בהרשעתו, מאידך. עוד קבע, כי המשיב לא הביא ראיות כלשהן להוכחת נזקו עקב אבדן הכנסות בגין העסקה, ואף לא הציג ראיות, ובכלל זה קבלות, על הוצאותיו בגין נסיעות עקב העסקה שהושגה בתרמית. על כן, דחה בית משפט קמא את התביעה ברכיב זה.

לבסוף, חייב בית משפט קמא את המערער בתשלום למשיב בגין עוגמת נפש בסך של 3,000 ש"ח; זאת, לאחר שהתחשב בהשתלשלות האירועים ובעובדה כי מדובר בכריתת עסקה כוזבת, מחד; ובהתחשב באמור בתצהירו של המערער ובעדותו, אשר עולה מהם כי סייע למשיב מיד לאחר שגילה את התרמית וניסה לאתר את האשמים הנוספים, מאידך. כן פסק למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך של 6,000 ש"ח.

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערער

6.         לטענת המערער, בית משפט קמא שגה בכך שחרג מהממצאים והעובדות שעלו מהכרעת הדין וגזר הדין בהליך הפלילי. לטענתו, בהיעדר בקשה מצד המערער להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין, ובהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות, מחד; ובהעדר הגשת תצהיר מטעם המשיב, אי התייצבותו לדיונים (דבר שהצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה על אתר) והעדר הוכחת טענותיו בדבר מידת אחריותו של המערער במרמה כדי אחריותו של הנאשם העיקרי, מאידך, היה על בית משפט קמא להיצמד לקביעות שבהכרעת הדין ובגזר הדין.

7.         עוד נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה, אחריות המערער עומדת על שיעור של 60%, הינה בגדר טעות, שכן, הראיה היחידה שהוצגה בפני בית משפט קמא - פסק הדין בתיק הפלילי- לא מאפשרת הגעה לכלל מסקנה כי מידת אחריותו לנזק שנגרם למשיב מגיעה כדי 60%, שהרי המערער, כאמור, לא היה המבצע העיקרי אלא אך בגדר מסייע. כמו כן נטען, כי על חלקו ומידת אחריותו של המערער בביצוע העבירה ניתן ללמוד מהענישה בהיבט הכלכלי, ומהשוואת עונשם של שני הנאשמים באותו כתב אישום בתיק הפלילי- הנאשם העיקרי יורם והמערער - כאשר על הנאשם העיקרי הושת סכום לפיצוי המשיב בשיעור של 20,000 ש"ח, ואילו על המערער הושת סכום לפיצוי המשיב בשיעור של 3,500 ש"ח.

8.         המערער הוסיף וטען, כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, וכפי שעולה מן ההליך הפלילי, חלקו בעבירה היה מינורי. המערער הודה כי בפועל קיבל לידיו רק 1,400 ש"ח מסך העסקה, זאת כאשר יתרת הכספים בגין העסקה הועברו לנאשם העיקרי. המערער הפנה לטיעוני העונש של המאשימה בתיק הפלילי, שם ציינה המאשימה עובדה זו: "... הבדל בין נאשם 1 לנאשם 2 (המערער - צ.ס.) , בית משפט יוכל לראות בכתב אישום שיוחס, נאשם 1 הוא עבריין עיקרי... נאשם 2 מיוחס לו סיוע... אמנם לא קיבל ישירות את הכסף, אך סייע לאחר לקבל את הכסף" (נספח ז' לתיק המוצגים). משכך, לטענת המערער שגה בית משפט קמא עת ייחס לו אחריות גבוהה מזו שיוחסה לו בגדר ההליך הפלילי (כמסייע, בניגוד למבצע עיקרי).

תמצית טענות המשיב

9.         המשיב טען, כי יש לדחות את טענות המערער לעניין אי התייצבותו לדיונים, זאת מאחר שלטענות אלו אין כל משקל, וכן מאחר שהמערער הוא שלמעשה ויתר על חקירת המשיב, תוך שהצהיר כי אין בכך משום חזרה מטענותיו (ר' דיון ההוכחות בע"מ 19 לפרו'). עוד טען, כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס ברובו על קביעות עובדתיות, לאחר שהתרשם מעדותו של המערער ובחן את המסמכים שהוגשו לעיונו, ואין אפוא כל הצדקה לבית המשפט שלערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו.

10.       המשיב הוסיף, כי אין ממש בטענות המערער לפיהן טעה בית משפט קמא עת קבע כי חלקו של המערער בנזקי המשיב הינו בשיעור של 60%. לטענתו, בית משפט קמא ביסס קביעה זו על מכלול הראיות שהונחו בפניו, לרבות גרסת המערער, בכלל זה על שיקולים כגון העובדה כי המערער, אשר ידע על התרמית בעסקה, לא הודיע על כך למשיב במספר הזדמנויות, בעיקר לא בטרם בוצע חלקו הארי של התשלום, וכן כי מעשיו של המערער הם אלו שגרמו בין היתר לכישלון התמורה המלא למשיב בעסקה.

11.       בתשובה לטענותיו של המערער לעניין משניות חשיבותו בעבירה, טוען המשיב כי מסקנתו של בית משפט קמא בצדק יסודה, שכן המערער היה למעשה הדמות המרכזית ביותר בפרשה זו- הוא שקיבל לידיו את הכספים, אשר שילם לו המשיב בהסתמך על הצהרות הכזב של המערער כי הוא הבעלים של העגלים וכי הוא מעוניין למכור למשיב את העגלים. לא זו אף זו, אלמלא הצהרותיו של המערער, התנהגותו והתנהלותו כלפי המשיב, לא היה מסכים המשיב לשלם את הסכום ששילם. בנוסף נטען, כי כעולה מהכרעת הדין, המערער הוא שהיה הרוח החיה, הוא זה שיזם ופעל מול המשיב ושכנעו לשלם את הכסף, וגם המפגש העיקרי בין הצדדים נערך בביתו של המערער.

אשר לטענה לעניין הכספים אשר לא הגיעו בסופו של דבר למערער, טען המשיב כי, ההיפך מכך הוא הנכון, וכפי שעולה מכתב האישום, מי שלקח לידיו את הכסף באופן ישיר הוא המערער, ואין זה מעניינו של המשיב למי מסר המערער את הכספים לאחר מכן.